דימוי עצמי נמוך וביישנות בקרב ילדים/ בלומנפלד חוה ורויטל זורח

בראשית הדברים ננסה לעשות אבחנה מבדלת בין המונח "דימוי עצמי", שלעיתים נזכר גם "כבטחון עצמי" לבין המונח "ביישנות".

'ביישנות' הינו מאפיין התנהגותי, ביטוי או מופע חיצוני שהאדם נוקט בו, בעוד ש'דימוי עצמי' מוגדר "כסך כל האינטראקציות בין גורמים תוך‑אישיותיים, זהות האדם בעיני עצמו, שביעות הרצון מעצמו וגורמים בין אישיים, דימוי עצמי בתחום החברתי והמשפחתי" (1972 .(a, Fitts

'ביישנות' עשויה להתפתח על רקע שילוב של גורמים ביולוגיים הקשורים לטמפרמנט לבין גורמים אישיותיים, רגשיים וסביבתיים.

ואילו 'דימוי עצמי' מתייחס בעיקר לחוט השדרה הנפשי עליו נבנים מחשבות, רגשות, זיכרונות, כל הידע שאדם צובר על עצמו.

מכאן, נכון לנו לעסוק בדימוי העצמי של הילד, בתהליכים ברי השפעה לטווח הארוך ובאמצעות דמויות משמעותיות לילד – הוריו.

אז מה זה בעצם 'דימוי עצמי'? וכיצד ניתן להשפיע עליו?

'דימוי עצמי' מתייחס למידת הבטחון שאדם חש כלפי היכולת שלו לבצע משימה.

ננסה להבין תחילה את המשוואה ליצירת אותו 'דימוי עצמי':

כלומר, מרגע היוולדו של הילד עומדים לרשותו שני משאבים משמעותיים ביצירת הדימוי העצמי שלו:

  1. היכולות איתם הוא נולד ואותם הוא ממשיך לפתח.
  2. הסביבה בה הוא גדל.

באמצעות שני המשאבים הללו, נוצרים אצל הילד שני ערוצים המתייחסים לבניין ה'דימוי העצמי' שלו:

  1. 'הדימוי העצמי' האידאלי – האופן שבו היה רוצה לראות את עצמו, דמות המופת שלו. כמאמנות חינוכיות, אנחנו רוצות להוביל שדמויות המופת יהיו הוריו, ושהילד יגדל על סל הערכים אותם הם רוצים להוביל. זאת כמובן בהנחה שההורים ראויים להורות ויכולים להיות בתפקדי המשמעותי הזה.
  2. 'הדימוי העצמי' הממשי – האופן שבו הילד רואה את עצמו.

ככל שהמרחק בין דמות המופת ל'דימוי הממשי' קטן, ה'דימוי העצמי' של הילד יהיה גבוה וההיפך, ככל שהמרחק בין דמות המופת ל'דימוי הממשי' יהיה גדול, הילד יחווה תסכולים ואכזבות ו'הדימוי העצמי' שלו ילך ויפגע.

ננסה לעמוד על המרחבים בהם לנו, ההורים, יש השפעה על צמצום הפער בין דמות המופת לדימוי הממשי של הילד. נתייחס במאמר זה לשלושה היבטים מרכזיים:

  1. התנסויות ממשיות – יצירת התנסויות רבות בתחומים מגוונים בהן יחווה הילד הצלחה שיאפשרו התקדמות וצמיחה לצד, יחסית, מעט התנסויות, בהן יחווה אכזבה ואלה יעצבו את גבולותיו.

ככל שהילד יחווה הצלחות ויכיר את הדרכים להצלחה, הסיכוי ל'דימוי עצמי' נמוך, ירד.

  • 2. התייחסות סביבתית (פידבק סביבתי) – מקום שלישי בתחרות יכול להוות מקור לגאווה או מקור לאכזבה, תלוי בהתבוננות של הדמות המשמעותית על ההישג. ההתייחסות להישג תלויה בסל הערכים, אותו מובילים ההורים (הדמויות המשמעותיות), לדוגמה: הורים שרוצים להוביל את ערך ההישגיות ולאחר הכנה ארוכה הצליח הילד להגיע למקום השלישי, יראו בהישג מקור לגאווה וישבחו את ההישג ויעודדו להמשך האימון בתחום. לעומתם הורים שרוצים להוביל את ערך המצוינות עלולים לראות בהישג כישלון כיוון שאינו מוגדר ברמת המצטיינים ולהתייחס לצורך בהמשך האימונים במטרה להשיג את המקום הראשון.

קביעת ההחלטה מה נכון, תלויה במידת החוסן של הילד ובסיס האמון בינו ובין הוריו. כמאמנות חינוכיות אנחנו לומדות ביחד עם ההורים, לאורך כל התהליך את הדיאלוג המתקיים בין סל הערכים לפעולות אותם הם עושים, כדי לקדם את צמצום הפער בין דמות המופת לדימוי הממשי של כל אחד מהילדים במשפחה.

  • 3. השוואה למודלים חיצוניים – הלמידה של הילד על העולם נוצרת מתוך השוואה למודלים המהווים דמויות מופת בחייו. אנו עדים להשפעה הממשית על הילדים באמצעות המדיה הנרחבת הקיימת כיום, ולכן על ההורים להיות ערים לסביבה בה נמצא הילד ומיהן הדמויות המצויות בחייו ועלולות להיות ברות השפעה על תחושותיו. לעיתים, גם ההורים מהווים דמויות מופת שמאתגרות את הילד ומהוות "איום" על ה'דימוי העצמי' שלו, כך לדוגמה, שני הורים בעלי תארים אקדמיים מתקדמים, עלולים להוות "איום" על ילד בעל לקויות למידה מורכבות. היכולת של ההורים לתת לגיטימציה לשונות ולחזק את החוזקות האחרות של הילד, מעבר ללמידה, יצמצמו את הפער שבין דמות המופת ל'דימוי הממשי' של הילד.

באמצעות מודל "הדיאלוג האימוני" נצליח לצמצם את הפער בין דמות המופת ל'דימוי העצמי הממשי' של הילד ולהעלות את ה'דימוי העצמי הנמוך' שלו.

מלבן: פינות מעוגלות: 'דימוי עצמי' אידיאלי – האופן בו הילד היה רוצה לראות את עצמו

מודל הדיאלוג האימוני מתחלק לשלושה רבדים:

בשלב כוונות הלב ננסה "להיפטר" מדמות המופת, שאנחנו ההורים הגדרנו

אותה, כ'מיהו הילד המושלם' בעינינו ובה בעת, גם נגדיר לעצמנו את סל הערכים המשפחתי שחשוב לנו להעביר לילדינו.

בשלב ההתבוננות וההקשבה נלמד על היכולות של הילד והסביבה

בה המשפחה חיה, על הצרכים והאתגרים לצד סל הערכים שהגדרנו לעצמנו כבר בשלב 'כוונות הלב'.

ובשלב חוכמת המעשה נבחן את הפעולות המתאימות לחיזוק 'הדימוי העצמי' של הילד תוך התייחסות לשלושת ההיבטים שצוינו לעיל:

התנסויות – יש ליצור הזדמנויות להצלחה, לא לפחד מהזדמנויות שעלולות לגרום לכישלון ואכזבה (כל כישלון יכול להוות מקור לצמיחה). שקפו לילד את חוזקותיו, העריכו השקעה ומאמץ ולא רק תוצאה סופית.

פידבק סביבתי – שבחו רק את מה שראוי לכך, היו נדיבים במחמאות, אל תפחדו לתת ביקורת או להציב דרישות (דרישות מאפשרות לילד ללמוד את גבולותיו).

השוואה למודלים סביבתיים – היו אתם ההורים מודל מאוזן ונטרלו מסרים מזיקים.

בכל שלושת ההיבטים אפשרו לילד לבחור, דאגו לפתח את האחריות האישית לעצמו לצד אחריות ותרומה לסביבתו. "חוקרים רבים הסכימו שבעקבות פעילות חברתית עולה הדימוי העצמי של הפרט" (אזולאי,(1996 ;1996, Wade, & Retish, Yoder) .( בין הגורמים העיקריים שבעזרתם ניתן לשפר את ה'דימוי העצמי' ניתן למצוא התנסויות בין אישיות, כדוגמת פעילות קהילתית ושיתוף, היווצרות רגשות חיוביים ותחושה של ערך ושוויון (1972b, Fitts).

לסיכום:

הגדרת 'הדימוי העצמי' מתייחסת למידת הבטחון שאדם חש כלפי היכולת שלו לבצע משימה. היכולת של ההורים, הדמויות המשמעותיות של הילד בחייו, להשפיע על האופן בו יחוש הילד היא משמעותית ומכרעת ומאפשרת שינוי במידת הצורך.

'דימוי עצמי' חיובי מוביל לתחושה טובה ודוחף להצלחה והישגיות (הצלחה כפי שתוגדר ע"י הילד והוריו), לעומת זאת 'דימוי עצמי' נמוך פוגע, חוסם ומעכב את ההתפתחות והצמיחה הנפשית של הילד. מכאן, ראוי שנשאף להשפיע ולצמצם את הפער שבין 'הדימוי המופתי' ל'דימוי הממשי'.

דילוג לתוכן