מערכת החינוך הציבורי צריכה לתת מענה לציבור. האם המערכת מצליחה בכך?

16 בספט 2019

מערכת החינוך הציבורי צריכה לתת מענה לציבור. האם המערכת מצליחה בכך?

חופשת קיץ, אוגוסט 2013, המבנה שומם.

"מנהלת בית ספר", השלט נתלה על גבי הדלת הנעולה, שמאחוריה נגלה משרד קטן, המשרד שלי.

אב הבית מגיע "לבדוק את המנהלת החדשה" וממלמל ברוך משפט קצר: "אל תבהלי מההורים"… ואני נשארת עם השאלה, למה להיבהל מההורים? הרי גם אני אמא לילדים בבתי ספר שונים. גם אני מאיימת?

נכנסת הודעת וואטצאפ "הפגישה עם סמדר, היועצת האירגונית, תתחיל בעוד חצי שעה".

סמדר, אישה מרשימה, מסבירה לי את הצורך במגשרת בין ההורים להנהלה בשל משבר שנוצר בשנה הקודמת.

בסיום הפגישה פיטרתי אותה.

פתחתי את המחברת הגדולה שהכנתי בקורס מנהלים, היא הייתה מסודרת להפליא, פתחתי דף חדש וכתבתי את המטרה הראשונה שלי בתפקיד:

לומדת את קהילת ההורים!

ההורים שהם בוגרי המערכת, מכירים את המערכת בעיקר כתלמידים ומאז חלו תמורות רבות, כמו רמת ההשכלה במדינת ישראל שעלתה באופן מובהק (שיעורם של בעלי 13 שנות לימוד ומעלה כבר הכפיל את עצמו ועלה מכ-25% בשנות ה-80 לכ-50% בשנת 2011 [1]) והיקף העליות המגיעות למדינת ישראל ואלה הם רק חלק  מהנתונים שמגדילים את הפערים בתוך החברה הישראלית ומחייבים התייחסות דיפרנציאלית לכל קהילה וקהילה שמתקבצת בגן/בי"ס.

מערכת החינוך שמה לה ליעד, לתת מענה דיפרנציאלי וליצור גיוון, התאמה וייחודיות בהלימה לצורכי הקהילה.

אז למה יש כל כך הרבה טענות ואתגרים כנגד אותה מערכת שמלווה את ילדינו מגיל 3 (ועוד מעט גם מגיל לידה…) ועד גיל 18 לפחות? למה הדרכים לא מצטלבות ולא יוצרות שביל מוזהב אשר נותן מענה מותאם ומובן לכל קהילה בה הוא נותן שירות?

בואו נבין תחילה את המונח "שירותי מערכת החינוך" כפי שהוגדרה בחוזר מנכ"ל סא/8 (ב) כבר בנובמבר 2001:

"הפעילות במוסדות החינוך מתבססת בעיקרה על שירותים הניתנים ע"י המדינה וע"י הרשויות המקומיות במסגרת לימודי חינם: העסקת מורים, מנהלים, עובדי חינוך ומנהל אחרים וכן בנייה ואחזקה של מוסדות חינוך. אך יש שירותים ומוצרים אותם המדינה והרשות המקומית אינם מחוייבים לתיתם חינם. לכן ההורים נדרשים לממן את השירותים האלה, כפי שיפורט בחוזר זה".

מכאן שכולנו שותפים לעשייה החינוכית, ראשית מתוך ההכרה בחשיבות הנושא, חינוך ילדינו ופיתוח הדור הבא של החברה בישראל, ושנית מתוך המחוייבות שלנו לילדינו מעצם היותנו הורים.

חוזר מנכ"ל מתייחס להיבט אחד בלבד, ההיבט הכלכלי שבשירותי החינוך, אבל האם לא נכון יותר להתבונן על השירות הזה ברבדים נוספים כמו סל ערכים? דרכי הפדגוגיה? מיומנויות ניהוליות המבוססות מחקרים לקראת משק התעסוקה העתידי?

מערכת החינוך כמובן נותנת את דעתה לכל אחד מהרבדים ובאופן מעמיק ומקצועי, ומי כמוני יודעת, שזכיתי ללמידה בכנסים משמעותיים ואף לקחתי חלק בהנחיית מנהלים באחד מהכנסים.

אז איפה אנחנו עדיין "תקועים"?

כדי לייצר סינרגיה בין העולמות, נדרש לקבוע נתוני בסיס אחידים לכל קהילה, ליצור "שפה" משותפת, מובנת ומוסכמת, כדי שניתן יהיה לפעול בסביבתה ולצמוח ממנה הן ברמת הפרט והן כקהילה שלמה.

זהו תהליך מאתגר, מורכב, מרתק ו…אפשרי!

חשוב לזכור ש…"אין קיצורי דרך למקומות שאליהם שווה להגיע" בברלי סילס.


 

[1] איל ארגוב, 'התפתחות ההשכלה בישראל ותרומתה לצמיחה ארוכת טווח' (דצמבר 2016), ע"מ 4.

דילוג לתוכן